ניסן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין

1.עניינה של התביעה שלפני נסוב סביב תגמולי ביטוח בסך של 30,000 ₪ שלשיטת התובע על הנתבעת לפצותו בגינם, בעטיים של נזקים שנגרמו לרכבו בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים מיום 15.9.11 ( להלן:"מקרה הביטוח" ו/או "התאונה").

2.לטענת התובע, כפי העולה מכתב התביעה, הנתבעת הוציאה לתובע חוזה ביטוח לרכבו, רכב מסוג מאזדה 3 ש.י. 2009, מ.ר. 82-434-65 לתקופה שבין 1.1.11 ועד ליום 31.12.11. במסגרתה התחייבה לפצותו, בין היתר, בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו בעטיו של מקרה הביטוח. בהתאם להנחיות סוכן הביטוח, רכב התובע נבדק על ידי שמאי רכב מטעם הנתבעת אשר ערך חוות דעת ושעל בסיסה בוצעו התיקונים ברכב התובע. בסיום ביצוע התיקונים התובע משך המחאה לפקודת המוסך, זאת, בשם הודעת סוכן הביטוח, לפיה, הנתבעת דחתה את פנייתו להעניק כיסוי ביטוחי לאירוע התאונה בשל העדרו של רישיון נהיגה בר תוקף לנהג הרכב במועד קרות התאונה.

3.הנתבעת מכחישה את טענת התובע לקיומו של כיסוי ביטוחי מכוח חוזה הביטוח וטוענת, כי בזמן הרלוונטי למועד קרות התאונה לתובע לא היה רישיון נהיגה תקף. לטענת הנתבעת מבדיקה שערכה במשרד הרישוי עולה, כי רישיונו של התובע נשלל עוד ביום 2.6.11. בהתאם לתנאי הפוליסה על הנוהג ברכב להחזיק רישיון בר- תוקף במדינת ישראל. סעיף 18 לתנאים הכלליים לפוליסה לביטוח רכב פרטי מהדורת יוני 2010, קובע כדלקמן: " בני אדם הרשאים לנהוג ברכב יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שפורט ברשימה, ובתנאי שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל ...". משכך, סבורה הנתבעת, כי דין התביעה להידחות.

דיון ומסקנות:

4.מהעולה מכתבי הטענות, עיקר המחלוקת נוגעת לשאלת החבות. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו במסגרתו ציין, כי עובר למועד מקרה הביטוח לא ידע על התליית רישיונו במשרד הרישוי וכי למד זאת לראשונה מהודעת הנתבעת. לטענתו, מעולם לא נמסרה לידיו ההודעה בדבר התליית הרישיון.

5.מאישור משרד התחבורה- אגף הרישוי מיום 23.10.12 שהוגש לבית המשפט כראיה בתיק עולה, כי ביום 12.4.11 התקבל סיכום מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים שבו הרופא המוסמך ממליץ על התליית רישיון הנהיגה לדרגהB מסיבות רפואיות. בתאריך 1.6.11 הוזמן התובע למשרדי משרד הרישוי לצורך טיעון טענות לשם התליית הרישיון. ביום 2.6.11 נוכח אי התייצבות התובע במשרד הרישוי נשלח לתובע מכתב בדבר הודעה על התליית רישיונו. המכתב חזר בציון "לא נדרש". במכתב הזימון (להעלאת הטיעונים בפני הועדה במשרד הרישוי) שנשלח אל התובע ביום 17.5.11 צויין, כי על פי תקנה 215 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), היה ולא התייצב בעל רישיון שהוזמן לטעון טיעוניו ולא נתן לרשות הרישוי סיבה סבירה לאי יכולתו להתייצב, רשאית רשות הרישוי להתלות את רישיון הנהיגה שלו עד שיתייצב במקום ובמועד שקבעה.

6.מעדותו בפני עולה, כי התובע לוקה בבריאותו מזה שנים רבות כאשר בשנים האחרונות חלה החמרה במצבו. גירסת התובע, כי עובר למועד קרות האירוע לא ידע כלל על התליית רישיון הנהיגה לא נסתרה. התובע העיד, כי עובר למקרה הביטוח נהג לנסוע עם רכבו למקום עבודתו וחזרה מידי יום. אומנם, צודק ב"כ הנתבעת, כי ניכר היה שהתובע התקשה למסור את עדותו בפני מפאת מצבו הרפואי ואולם, אין לשכוח, כי ממועד קרות התאונה ועד למועד ישיבת שמיעת הראיות בתיק חלפו כשנתיים במהלכם החמיר מצבו הרפואי של התובע באופן משמעותי כפי שעולה מסעיף 7 לאישור משרד הרישוי. בנסיבות מצערות אלה, לא מצאתי, כי יש לזקוף העניין לחובתו. יתרה מכך, סבורני, כי קיימות ראיות חיצוניות התומכות בגירסת התובע ומשכך, הכרעת בית המשפט אינה נסמכת על עדותו היחידה בלבד.

7.ההחלטה בדבר התליית רישיון הנהיגה של התובע, הינה החלטה מנהלית שהתקבלה על ידי רשות הרישוי, מכוח סמכותה על פי סעיף 52 לפקודת התעבורה, המסמיך את רשות הרישוי, להורות על התליית רשיון, מטעמי בטיחות, כדלקמן: "(א) היתה רשות הרישוי סבורה כי בדרך נהיגתו של אדם יש משום סכנה לבטיחות התנועה רשאית היא לצוות על התליית רשיון הנהיגה שלו עד שיעבור בחינות ובדיקות רפואיות שתקבע ויימצא מתאים לנהוג רכב, ובלבד שהרשות תזמינו לבחינות ולבדיקות רפואיות ששה שבועות מיום שהחליטה על התליית רשיונו". סעיף 52 לפקודת התעבורה, עוסק בהתליית רישיון הנהיגה, מכוח החלטה מנהלית של רשות הרישוי ונראה, כי פסילת רישיון הנהיגה או התלייתו, מכוח החלטה מנהלית כאמור, נכנסת לתוקפה, ממועד שהודע לנהג, דבר פסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה, כאמור בסעיף 67 לפקודת התעבורה.

8.תקנה 212 (א) לתקנות התעבורה, מוסיפה ומסמיכה את רשות הרישוי להזמין, בכל עת, בעל רישיון נהיגה לבדיקה רפואית לקביעת כושר הנהיגה. תקנה 215 לתקנות התעבורה דנה בחובת בעל רישיון הנהיגה, להתייצב לבדיקה ואת תוצאות אי ההתייצבות, כדלקמן: "(א) בעל רשיון שהוזמן כאמור, חייב להתייצב במקום ובמועד הנקובים בהזמנה, אלא אם נתן לרשות הרישוי, לפני המועד הקבוע, סיבה סבירה לאי-יכולתו להתייצב. (ב) לא התייצב בעל רשיון שהוזמן כאמור בתקנת משנה (א) ולא נתן לרשות הרישוי סיבה סבירה לאי יכולתו להתייצב, רשאית רשות הרישוי להתלות את תוקף רישיון הנהיגה שלו עד שיתייצב במקום ובמועד שקבעה". תקנה 214 לתקנות התעבורה, קובעת כדלקמן: "הזמנה תישלח לבעל הרישיון בדואר רשום, לפי הכתובת שנרשמה במאגר נתוני הנהגים של רשות הרישוי, ויראו אותה כמסורה לבעל הרישיון בתום שבעה ימים משליחתה, אלא אם כן הכתובת הרשומה כאמור יסודה בטעות של רשות מרשויות המדינה."

9.הנתבעת טוענת, כי מכוח החזקה שבדין, הקבועה בסעיף 214 לתקנות התעבורה ובסעיף 57 ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, יש לראות בתובע, כמי שקיבל את ההודעה על ביטול רישיון הנהיגה מיום 2/6/11 אשר נשלחה אליו, בדואר רשום, על פי כתובתו הנכונה, ולפיכך, יש לראות בתובע, כמי שנהג ללא רישיון נהיגה תקף במועד אירוע התאונה - בנסיבות העניין, אין בידי לקבל את הטענה האמורה.

10.חזקה שבדין, בדבר קבלת דבר דואר, לרבות דבר דואר רשום, ככל חזקה, הינה חזקה הניתנת לסתירה. בענייננו, סבורני, כי החזקה האמורה נסתרה בעדותו של התובע, לפיכך אין לראות בתובע, כמי שהודע לו, כי נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה, כמשמעו בסעיף 67 לפקודת התעבורה - ואפרט נימוקי.

11.מעדותו של התובע בפני, כי לא קיבל את הזימונים לבדיקות מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים, כמו גם את ההודעה מיום 2.6.11, בדבר ביטול רשיון הנהיגה, אמינה עלי. אומנם, הנתבעת טוענת, כי לא סביר ולא הגיוני להניח, כי התובע לא קיבל מספר מכתבים שנשלחו על פי כתובתו הנכונה ואולם, עצם העובדה שהמכתבים שנשלחו חזרו מהסיבה "לא נדרש" תומכת בטענת התובע, כי לא קיבל וכי חלו תקלות במסירת דואר, לכתובתו הנכונה. אולם, סברות לחוד וראיות לחוד. כאמור, מאישור משרד התחבורה והבטיחות בדרכים מיום 23.10.12 מכתב התליית הרישיון לא נדרש ודי בכך, כדי לסתור החזקה שבדין וכדי לקבוע ממצא עובדתי כי בזמנים הרלוונטיים לקרות האירוע הביטוחי, כי התובע לא ידע אודות התליית רישיונו.

12.הלכה פסוקה , כי יש לפרש תנאי זה בהתאם לנורמה הקבועה בסעיף 67 לפקודת התעבורה לפיה, נהיגה בפסילה תחשב רק במקרה בו קיימת למבוטח ידיעה פוזיטיבית.

"בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, המתבססת על לשונו של סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], באין הודעה לנהג על שלילת רישיונו אין לראות בו כמי שנהג בעת פסילת רישיונו. הודעה יכולה להיות בדרכים שונות, בעל - פה או בכתב,  ובלבד שאמנם תהיה הודעה. גם אם הוזמן  הנהג לדיון בו נפסל רישיונו ולא התייצב אין לייחס לו ידיעה קונסטרוקטיבית. פסילת רישיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע עליה  ונדרשת ידיעה ממשית על הפסילה ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ממו ז"ל, [פורסם בנבו], 20.6.07; א' רבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים, מהדורה רביעית, 2012, עמ' 521, י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה, עמ'  259)."

ת"א 31624/08, עדי קורוצ'רו נ' שלמה שיטרית [פןרסם בנבו].

13.דומני, כי הוא הדין באשר להתליית רישיון. משכך, נוכח האמור, מהראיות שבאו לפני, עולה, כי לא ניתן לקבוע כי על פי הדין הישראלי רישיון הרכב של התובע נעדר תוקף.

14.יתרה מכך, אף מבחינה כשירות רפואית לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי ממנה ניתן ללמוד, כי התובע לא היה כשיר לנהיגה בעת קרות מקרה הביטוח. כידוע, עניין שברפואה יש להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית. הואיל ואין חולק, כי עובר למועד האירוע התובע לא נבדק על ידי רפואה המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ומאידך, כאמור, לא הובאו ראיות סותרות, הרי שסבורני, כי הנתבעת לא הוכיחה אי כשירותו של התובע לנהיגה ולא הוכיחה כל קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין מצבו הנטען לבין הגברת הסיכון להתרחשות האירוע הביטוחי. נוכח האמור, סבורני, כי אף מכוח סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א -1981 כי דין התביעה להתקבל.

15.נוכח האמור הנני קובע, כי נכון למועד קרות האירוע הביטוחי התובע היה בעל רישיון נהיגה בר תוקף ומשכך הינו זכאי לקבלת כיסוי ביטוחי הן לרכבו והן כלפי צדדים שלישיים בכפוף לתנאי הפוליסה. באשר לשיעור הנזקים התובע הוכיח נזקיו באמצעות צירוף חשבונית מס/קבלה מס' 300043 מיום 21.9.11 התומכת בטענתו לתיקון הנזק בסך 27,947 ₪ וכן, תשלום ע"ס 30,000 ₪ ביום 2/4/12 במסגרת הסדרת התשלום הנ"ל לאחר שננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל. ראיות אלה לא נסתרו ומשכך הנני מאשר שיעור הנזקים הנטענים למעט ההוצאה שהוציא התובע בגין הליכי ההוצאה לפועל שכן, מהתכתובת בין הצדדים עולה, כי התובע לא טרח להמציא לחברת הביטוח אישור מטעם משרד הרישוי ממנו עולה, כי נכון למועד התאונה היה קיים לו רישיון בר תוקף ומאידך לא טרח לשלם למוסך ובכך הגדיל את נזקיו שלא לצורך.

15.סוף דבר- דין התביעה בעיקרה להתקבל. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 27,947 ₪ בניכוי השתתפות עצמית ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.4.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות אלה לא מצאתי להשית על הנתבעת הפרשי ריבית חריגה. כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,600 ₪.